לפני שש שנים עשיתי את זה!
הגעתי לגיל חמישים ומשפחתי החליטה להפתיע אותי ולחגוג לי במסע משפחתי לחו”ל. היעד שנבחר היה אגם קומו באיטליה.
אם עוד לא הגעתם לגיל חמישים, תדעו שזה גיל מעניין ביותר.
מצד אחד הרגשתי מלא ניסיון חיים וידע מצטבר. מצד שני, יכולתי לחוש שעדיין הכל פתוח ויש לי אופק חדש ללכת אליו.
יום הולדת הוא עוד הזדמנות בשבילי לחשבון נפש לבחון מה השגתי, מה החמצתי, מה התקדמתי וממה נסוגתי. יום ההולדת הוא אחד ״משלושת הרגלים״ שלי לבחון את עצמי במהלך השנה. הראשון, הוא ראש השנה העברי – אז אני עושה את התוכנית האסטרטגית שלי. השני הוא ראש השנה הלועזי, בו אני בוחן אם התוכנית האסטרטגית שלי מתממשת. והשלישי הוא יום ההולדת שלי, אז אני בוחן במבט על את חיי.
באותה תקופה עדיין ניהלתי את חברת התוכנה שלי.
אבל משהו שם חרק לאורך הזמן.
החברה אמנם הרוויחה מדי שנה, אבל עם הזמן איבדתי את הפאשן שהיה לי בהתחלה.
הקמתי את חברת התוכנה ב2007 יחד עם אחותי וגיסי. פיתחנו מערכת לניהול בית ספר והתחלנו לשווק אותה לשוק מוסדות החינוך. היה לי באותם ימים המון פאשן ורצון לשנות את מערכת החינוך באמצעות התוכנה הזו. והיא היתה באמת חדשנית מאוד באותה תקופה.
הרעיון היה מצויין! איך אני יודע? כי ממש שנה לפנינו שלושה יזמים דומים, פיתחו מערכת משלהם שנקראה משו״ב.
כמעט שמונה שנים התחרינו בעוז האחד בשני.
אבל איפשהו אחרי כמה שנים גיליתי תגלית לא כל כך סימפטית;
איבדתי את הויז׳ן. איבדתי את חדוות היצירה.
כשפיתחנו את המערכת אז בהתחלה היה המון חדוות יצירה, התלהבות וחזון שנכבוש את כל העולם עם ההמצאה הזו. היו לנו תוכניות לצאת עם התוכנה לחו״ל ועוד המון המון רעיונות. באותם ימים רחוקים התחלנו לפתח מערכת ללמידה מרחוק מאוד משוכללת. מי האמין אז שתבוא הקורנה ותוכיח לנו שראינו את הנולד עשור קודם?!
אבל הדברים לא הלכו חלק.
במהלך השנים גילינו שמנהלי בית ספר נטו לראות במערכת שלנו סוג של ״מדפסת לתעודות סוף שנה”.;הם לא מימשו כמעט שום פיצ׳ר של פיתוח חינוכי-טכנולוגי. ובסך הכל רצו שקט מגיזרת מזכירת בית הספר.
כשהגעתי לגיל חמישים הבנתי שאני כבר לא אוהב את מה שאני עושה.
והחלטתי לסגור את הפעילות.
זה היה רגע קשה. זה היה לגנוז ולסיים חלום ופרוייקט שהיה בייבי שלי למשך כמעט עשור. זה היה הרגע שהודיתי ביני לבין עצמי שזה לא בשבילי.
אוי כמה שזה לא היה פשוט.
אבל הבנתי שאין מנוס.. אז ניסחתי את התובנה: ״אתה לא יכול למכור את המוצר הכי טוב בעולם ללקוחות שאתה שונא״
אני יודע, קצת קשה להתבטא ככה. ואני לא בן אדם ששונא אנשים באופן כללי.
ישבתי לי בוילה מעל אגם קומו המקסים והחלטתי ללכת עם התובנה הזו.
חזרתי ארצה ופיטרתי את הצוות שהיה לי, הודעתי לבתי הספר שהשתמשו בתוכנה שאני מפסיק לספק שירות וידעתי שאני יוצא לדרך חדשה.
זה לא היה קל.
אבל זה היה הכרחי לגמרי!
לפני כמה חודשים קראתי ידיעה על המתחרים שלי, מאותם הימים, שעשו אקזיט של 50 מיליון ש״ח על התוכנה שלהם. הסתכלתי על המספרים ושאלתי את עצמי: האם אני מקנא? האם אני מרגיש החמצה?
לא.
לא זיהיתי בתוכי את זה.
דבר אחד אני יודע היום מניסיון חיי: עשיתי את זה מאוחר מדי. כמעט 3 שנים קודם כבר הרגשתי שזה לא זה, אבל ניסיתי בכל כוחי להיאחז בתקווה קלושה שמשהו ישתנה.
ניסיתי גם להנדס איזה מבנה שהעסק יעבוד לי בלעדי..
זה לא הלך..
והלקח שלי מאותו יום ואילך היה: ״אם אתה לא קם עם פאשן לטרוף את העולם עם הביזנס שלך כל בוקר, לך חפש לך ביזנס אחר״.
השבוע אני עולה ביום שלישי ב20:00 לוובינר על התחום שנכנסתי אליו מאז, ויש לי פאשן אליו יום יום: ייעוץ עסקי.
ומה איתך?
אתה קם כל בוקר עם פאשן מטורף לעסק?
