אני אוהב לרוץ.
אני אוהב במיוחד לרוץ למרחקים ארוכים.
זו גם מטאפורה יפה להרבה דברים שאני עושה בחיי, אבל אני אשכרה אוהב לרוץ ממש. עם נשימות קצרות, שרירים מתוחים שמתחילים לכאוב, וגוף ספוג מזיעה. תנו לי תנאי מזג אוויר צוננים, נעלי ריצה נוחות, בגדי ריצה קלים ואני משגר את עצמי החוצה לריצה בשמחה.
את האהבה הזו לא גיליתי בגיל צעיר. בתיכון לא הייתי ספורטאי בולט. הייתי בסדר כזה. באמצע. אף פעם לא זכיתי לנצח בתחרות ספורט בית ספרית כלשהי, חוץ מאיזו קפיצה לגובה אחת בכיתה ו׳. הגעתי למקום שני ונשמתי את אוויר הפסגות של הצלחה אולימפית כלשהי. מלבד זה לא זכור לי הישג כלשהו. וגם כשאני משחזר לאחור את ההישג ההוא, אז כנראה שלהיות במקום שני מתוך קבוצה של 8 בנים – זה לא מנבא כישרון ספורטיבי כלשהו. כפי שאכן ההיסטוריה הוכיחה, לא ראיתם אותי באף אולימפיאדה מאז.
מצד שני גם לא הייתי הכי גרוע. תמיד היו כאלו שהגיעו אחרי. לצבא התגייסתי עם פרופיל קרבי של 97, בתקופה שכל אדם שני סיפור לך את הבדיחה למה זה 97 ולא 100 (בגלל הברית-מילה…). הייתי לוחם חי״ר קרבי ואפילו עברתי גיבוש ליחידת עלית סודית וחדשה באותם זמנים, וזכיתי להיות במחזור הראשון של יחידת מגלן.
גם שם לא אהבתי במיוחד לרוץ, מדסי״ם או מסעות. שוב הייתי “בסדר בסך הכל” אבל מצטיין בשום דבר. תכונה אחת מעניינת התגלתה בי באותם שנים: התברר שאני לא הכי מהיר, אבל יש לי כושר סחיבה מצויין. שמו עלי פקלים כבדים. וסחבתי כמו גדול. לא הכי מהיר, אבל בהחלט אחד הסוחבים החזקים. לא אהבתי לרוץ באותם שנים, כי הריצות היו מהירות יחסית ותמיד סיימתי אותם עם כאבים בצד.
המהפך הגיע אלי בפתאומיות לקראת סוף עשור הארבעים שלי. מסביבי התחילו חברים, בני גילי, לרוץ. נרשמו למרתונים, התחילו לדבר על זמנים, השוו מותגים של נעלי ריצה ונופפו ברוב דאווין בשעוני הדופק שעל ידם. תופעה שנראתה לי מוזרה בהתחלה. מה גברים כרסתנים ומקריחים מוצאים פתאום בחוויה הזו?
ואז זה קרה. חבר פיתה אותי לנסות לרוץ איתו קצת. ניסיתי. רצתי קצת ובעיקר הופתעתי שנשארתי בחיים. ניסיתי עוד פעם ועוד פעם, העלתי את הקילומטראז’, ואז גיליתי שאני אפילו נהנה מזה. מסתבר שבריצות ארוכות, כשהגוף מתרגל ונכנס למוד של ריצה ארוכה, הנשימה כבר לא קצרה כל כך, והמאמץ כבר לא תובעני כמו שהוא בתחילת הריצה. יתרה מכך, הגוף מפריש למוח הורמונים מסוג אנדורפינים שנותנים תחושת ״היי״ נעימה.
התחלתי להתמכר לריצה.
תוך שבועות ספורים מצאתי את עצמי חוצה לראשונה את קו הסיום של חצי מרתון ראשון במרתון ירושלים! הייתי בהלם. ההתקדמות היתה מהירה מאוד. מכמה קילומטרים בודדים שבקושי גירדתי בהתחלה, הצלחתי להתאמן ולהביא את עצמי למסוגלות ולהישג של 21 קילומטרים!
וואו.
כאן התעורר בי יצר החמדנות לרוץ ריצת מרתון שלימה! 42.2 קילומטרים. כי אם הצלחתי תוך כמה שבועות לעלות משלושה קילומטרים ל-21.1, אז למה שלא אשקיע עוד קצת מאמץ ואגיע למרתון שלם?
אמרתי ומיד נרשמתי למירוץ הבא.
הקפדתי להתאושש מהמירוץ הראשון, בניתי תוכנית הכנה למרתון בעצמי והתחלתי לממש אותה. התמדתי בריצות והקילומטרז’ עלה ועלה. כחודש לפני המועד של המירוץ הייתי צריך לרוץ 32 ק״מ. המסלול היה אמור להיות המסלול האמיתי, על פי המתווה של מרתון ירושלים.
בבקר המיועד התייצבתי אצל בן דודי קובי בירושלים, ויצאנו לריצה משותפת. גמענו את הקילומטרים הראשונים בקלילות יחסית. רצנו מגבעת מרדכי עד הר הצופים, עשינו פרסה והתחלתי לחזור. עליות וירידות, הרבה זיעה שפכנו שם. אחרי שחציתי את 25 הקילומטרים הראשונים, הרגשתי שהריצה מתחילה להיות לי מאוד מאוד קשה. הרגליים נהיו כבדות ומצאתי את עצמי מאט יותר ויותר. הגוף התחיל לאותת לי שהוא לא יכול יותר.
ניסיתי לעודד אות עצמי, להאט קצת אבל למשוך ולהמשיך. אבל זה לא עבד. משהו התחיל להישבר בי.
קצת אחרי שעברתי את הקילומטר ה-30 פשוט נעצרתי.
לא יכולתי יותר.
תחושת כישלון עזה הציפה אותי. אם אני לא מצליח לעמוד ברף של הריצה הזו, אין סיכוי שאגיע מוכן למרתון. חלום המרתון החל להתנפץ לי מול הפנים.
חזרתי הביתה. וניסיתי להבין מה לא עבד. הרי עשיתי את הכל כמו בתוכנית. מה היה לא בסדר? למה לא סיימתי את הריצה שתכננתי?
פניתי למאמני ריצה שיעזרו לי לנתח את הסיבות. ואחרי כמה שיחות הבנתי בדיוק מה היתה הבעיה. הייתי שבוי בפרדיגמה שהתקדמות = עוד הספק של אותו דבר. לא הבנתי שיש שלב שזה לא מספיק. יש שלבים של התפתחות והתקדמות שמחייבים אותך לשנות את פאזת ההתקדמות שלך ולא רק להגביר הספק.
הבנתי שכדי לעבור את רף הסיבולת הנדרש אני צריך לעבוד על אזורים אחרים. ולא בהכרח לרוץ עוד ועוד קילומטרים.
הבנתי שאני צריך לעבוד על:
גמישות – ואני ומה זה לא גמיש. אבל כשרצים כמות גדולה של ק״מ אז לגמישות יש תפקיד קריטי בהחלקת התנועה.
שרירי בטן – כן. כפיפות בטן כמו שהיינו עושים פעם במדסים בצבא. התברר לי שבריצות ארוכות לשרירי בטן יש תפקיד חשוב שהוא להחזיק את היציבות.
תזונה – התחושה שלי היתה ש”הדלק נגמר״ כי לא מילאת את מיכלי הדלק שלי בשרירים במספיק אנרגיה.
שינה – מתברר שגם לישון טוב לפני ריצות זה חשוב מאוד.
זה היה עבורי אחד השיעורים הכי חשובים לגבי הדרך לבצע פריצות גדולות בחיים.
בכל פעם שמגיע אלי בעל עסק ויזם ושואל אותי לגבי פריצות דרך בביזנס, אני מחפש יחד איתו איפה השינויים ״מסדר ראשון״ שהוא עושה ואיפה השינויים ״מסדר שני״ שהוא צריך לעשות.
