השבוע ערכנו מסיבת הדלקת נרות חנוכה בביתנו. הגיעו אלינו כ-30 אנשים מהחוג המשפחתי הרחב, משפחתה של כלתנו החדשה. מלא ילדים, מלא אנשים יפים מוכשרים ומקסימים, מלא אוכל משובח. הדלקנו נרות, חילקנו מתנות לילדים, אפילו רקדנו איתם.
כשמדברים על מסיבת חנוכה, אז איך אפשר שלא להזכיר את הכוכבת הראשית של המסיבה – הסופגניה!
אממה, אישתי טרחה להרשים את אורחיה במנעד מטוגנים מועשר של לטקסים, ספינג’ים, עוגות מיוחדת ועוד שלל תערובות של פחמימות ריקות, ריקניות להחריד אך פריכות ובזוקות סוכר.
אבל בלי סופגניות אי אפשר – אז נשלחתי אחר כבוד לקונדיטוריה החדשה של קלוד באזור המסחרי החדש של הקיבוץ.
קלוד הוא יזם חדש, עולה מצרפת. לא ״צרפת״, פריז ליתר דיוק!
שף קונדיטור מומחה שהכין קינוחים, מתוקים ועוגות לשועי עולם בכל מיני מלונות מפוארים ואחרי שנים החליט לפתוח את המקום הקטן שלו כאן לידנו. רק מלראות מה הוא שם בחלון הראווה שלו זה לחטוף נקע בעין.
״אם אין לחם – יאכלו עוגות!״, אמרה מלכת צרפת היהירה מארי אנטואנט, והיא בוודאי הושיטה את ראשה לשים ביס בבריוש של קלוד. קרוב לוודאי היתה שם גיליוטינה שהפריעה לה להשלים את המשימה…
אז המשימה שלי היתה להביא מגש סופגניות מפואר, שרעייתי הזמינה מבעוד מועד.
עד לא לפני הרבה שנים, חנוכה היה חג הסופגניות הסטנדרטיות. עיסה שטפחה, נכנסה לטיגון בשמן עמוק והוזרקה בריבת תותים אדומה ואם אכלת סופגניה אחת – אכלת את כולם! כל הסופגניות היו נראות אותו דבר, טעמם היה זהה, ואת ההבדלים בין כמויות הריבה האדומה ביניהם היה צריך למדוד במידות של מיקרו cc.
איפשהו בשנות השמונים, מישהו החליט ללכת על קו קולינרי נועז ומילא את הסופגניה בריבת חלב, וזה היה אירוע מכונן שפתח מהדורות חדשות.
מי הזיז לנו את הסופגניה שלנו!!
נחזור לקונדיטוריה של קלוד. ניגשתי וביקשתי בנימוס את המגש היפה שהכינה לי המוכרת החביבה. היא חזרה עם ידיים עמוסות במגש קרטון לבן מבהיק מהודר עם כיסוי שקוף מלמעלה.
והנוף שנשקף משם?
אמאל’ה!
אוסף של צורות, צבעים, טקסטורות, ריחות שמשלבים הרמוניה שגורמת לעיניים להיתקע עליהם ולא לרצות לראות יותר כלום בחיים.
אני לא יודע מי היה הראשון שבאמת פרץ את כל הגדרים והתיר לעצמו לחצות את הקווים עם הסופגניה, אולי היו אלו רולדין?! אבל הסופגניות המפוארות שיש היום אינן דומות בכלל למה שהיתה הסופגניה פעם.
בעוד שהסופגניות עברו טרנספורמציה מטורפת- המאכל המסורתי השני המזוהה עם חנוכה – הלטקס, לביבות תפוחי האדמה המסורתיות, לא השתנו בכלל..
ולפני שאני אספר לך את תובנות הביזנס שלי כצופה מרחוק בסופגניות (לא נגעתי. לא בסופגניה, לא בלטקס, לא בסיפנזי׳ם! בכלום לא נגעתי אבל זה למייל אחר…) תן לי לשאול אותך שאלה:
העסק שלך דומה יותר ללקטס או ללביבה?
רוב בעלי העסקים רוצים את העסק שלהם כמו סופגניה, אבל ת׳כלס עושים ממנו לטקס!
זה נשמע קצת בומבסטי אז נלך צעד אחד לאחור ונתחיל מהתחלה.
מה הבעיה הכי גדולה של בעלי עסקים ויזמים היום?
האם זו הקורונה? המיסים? הגזירות הכלכליות? אחוז הסגירה הגבוה של עסקים הנסגרים מדי שנה?
התשובות האלו יכולות להיות נכונות. הן יכולות להיות נכונות לחלק גדול של העסקים והן בוודאי מהווות משקולות משמעותיות על לא מעט תהליכים עסקיים.
אבל הן לא הבעיה הקשה ביותר. הן תמיד היו ותמיד יהיו בעתיד.
הבעיה הקשה ביותר היום של עסקים היא התחרות הלא נגמרת והמתישה על תשומת ליבו של הלקוח שלהם.
כולם רוצים את תשומת הלב הזו. מחקרים שונים מדברים על כך שאנחנו חשופים במשך היום ליותר מ-400 מסרים שיווקיים ופרסומיים בממוצע! יש כאלה שמדברים גם על אלפי חשיפות למסר שיווקי, תלוי כמובן מהי המתודה המחקרית.
אבל אם תקדיש רגע תשומת לב לשאלה הזו, אתה תשים לב לכמה מסרים אתה חשוף כשאתה פותח את המסך ומתחיל לגלול ברשתות. או כשאתה פותח רדיו ברכב, כשאתה יוצא מהבית ונתקל בשלטי חוצות. ואלו עוד המקומות הגלויים והברורים. אבל זה לא רק ״שם״! זה בתוך הבית שלך פנימה, בכל פינה. כל אריזת קרטון או פלסטיק של מוצר שאתה מביא מהסופר, כל שקית ניילון או נייר שרכשת (וכאלה יש לך בבית עשרות או מאות) – כולם כולם מעוצבים כ״שלטי פרסומות״ קטנים שאמורים לתפוס את תשומת לבך ולהניע אותך לרכישה חוזרת.
אתה ״ישן עם האויב״ כל הזמן.
אני יכול להתערב איתך שאם לא נתת על זה את הדעת עד כה, בכלל לא חשבת שאתה מופגז, ללא הרף, בכמות כזו של מסרים שיווקיים.
כשאנחנו מוצפים באותם מסרים שוב ושוב, והמסרים הללו מוגשים לנו בשלל חושים צבע, ריח – זה הופך למשהו שהמוח לומד לסנן. הוא מפתח ״עיוורון״ לכל השפע הזה ופשוט מתעלם מהם.
המוח שלנו חכם. הוא רוצה להגן עלינו כדי שלא נהיה בעוררות והצפה רגשית לא נגמרת שמסיטה אותנו, ממכרת אותנו ויכולה להוציא אותנו בקלות משיווי משקל..
כתוצאה מכך הנסיונות שלנו, בעלי העסקים והיזמים, לשווק ולמכור באותם כלים ודרכים כמו האחרים, נדונה לכישלון לאורך זמן. הלוקחות שלנו לא שם. הם לא מתרגשים, זה לא מפעיל אותם, זה לא מרגש אותם ואנחנו מגיעים לאזור ההשמדה הכי מסוכן בעסק.
השעמום השיווקי.
ברגע שהמסרים שלנו, הפרסום שלנו, השיווק שלנו משעמם את הלקוח – המוח שלו מסנן את השיווק שלנו. אנחנו לא עוברים את סף ההכרה המינימלי כדי שישים לב אלינו. בשבריר השניה שתוכנת הסינון הזו מופעלת אצל הלקוח, נחרץ גורל הקמפיין שלנו ומאמצינו היו לשווא.
רוב בעלי העסקים רוצים את העסק שלהם כמו סופגניה, אבל ת׳כלס עושים ממנו לטקס!
רוב בעלי העסקים רוצים את העסק שלהם כמו סופגניה של רולדין! מפתה, מגרה, מעוררת חושים והתפעלות ונראית שונה מכל הסופגניות הזהובות-חיוורות-מצופות פודרת סוכר לא מושכת.
אבל מה הם עושים? מעתיקים מאחרים. מעתיקים שיווק, מעתיקים קופי, מעתיקים פרסומים.
כל יזם וכל בעל עסק שיצא לשוק עם מותג חדש ופרסום מעניין – חווה את זה: הקלות הבלתי נסבלת של ההעתקות בעידן האונליין. הרבה בעלי עסקים שעושים את זה מספרים לעצמם כל מיני סיפורים, אבל המחשבה הבסיסית שלהם זהה והיא אומרת כך:
אם זה עובד לך – זה גם יכול לעבוד לי.
זו בהחלט מחשבה הגיונית. אממה? כשהיא משוכפלת במאות, ואלפי ניסיונות כאלה היא גורמת לכך ש.. ת׳כלס בעלי עסקים עושים את העסק שלהם כמו לטקס!
שזה אומר שבסוף הכל נראה אותו דבר! שימו מגש לטקס ליד מגש סופגניות צבעוניות ברור מי לוקח בתשומת הלב.
עכשיו למען הסר ספק אני מת על לטקס! (כשאכלתי אותן פעם..)
אבל העובדה הפשוטה שרולדין ושאר המאפיות מפרסמות שהן מוכרות הרבה יותר סופגניות בעונה הזו – אומרת לנו בדיוק איפה נמצא הכסף!
אז מה באתי לבאס אותך?! חנוכה רק התחיל ואני משבית לך כאן שמחות?
לא ולא
מה עושים?
איך מייצרים בעת הזו שיווק ופרסום מסובב ראשים ומרתק את הקשב של הלקוחות שלנו, חסין ההעתקות!
זאת תוכלו לקרוא בפוסט הבא
