שביתת המורים שעלתה לכותרות הזכירה לי שהייתי מורה. במשך כעשור הייתי מחנך ומורה בישראל. זו היתה הקריירה המקצועית הראשונה שלי. חינכתי תיכוניסטים, העברתי להם שיעורים, מבחנים וליוותי אותם במסעות ההתבגרות המושגעים שלהם.
זה היה כבר די מזמן. כמעט 20 שנים שאני כבר מחוץ למערכת החינוך. ובכל זאת כל פעם שהמורים עולים לכותרות (בדרך כלל בנסיבות לא מוצלחות בהן אירגוני המורים שלהם מייצרים בכישרון אדיר להשניא את המורים על הציבור) אני חש מידה של אמפתיה ואפילו הזדהות.
במהלך 12 השנים שהייתי במערכת החינוך התחוללה מהפכה.
את המהפכה אני מתאר כך:
את המבחן הראשון בתנ״ך, שהעברתי לכיתה ט׳ בשנת 1993, הכנתי יום קודם על דף של דפדפת עם שורות. כתבתי את השאלות בכתב יד ובבוקר המבחן התייצבתי מול מכונת הצילום. צילמתי במשך דקות ארוכות 25 העתקים. בשעת המבחן נכנסתי לכיתה, חילקתי את המבחן ונתתי כמה הנחיות מעיקות. גם לא יכולתי להימנע מההנחיה הלא מצחיקה: ״המעתיק, אל יעתיק שם חברו״ אף אחד מהתלמידים לא צחק.
כעבור שלושת רבעי שעה, כשצילצל הפעמון, אספתי את המבחנים, שמתי בתיק.
וזהו.
נגמר המבחן.
את המבחן האחרון שהעברתי בשנת 2004 אני זוכר היטב.
זה היה סיוט!
מבחן בתנ”ך, על אותו חומר לימודים כבעבר, לכיתה יוד, 28 תלמידים.
חודש לפני המבחן הייתי צריך לוודא שיש לי 5 כיתות למבחן! זמן המבחן היה צריך להתפרס על כמעט 4 שעות! הייתי צריך לגייס עוד 5 מורים שיעזרו לי להעביר את המבחן. הכנתי 3 גרסאות של שאלונים מודפסים בגרסאות שונות שהייתי צריך להגיש לאישור לרכז המקצועי. ברור שלא יכולתי לסמוך על מכונת הצילום בבקר המבחן וכבר וידאתי שהדפסתי את העתקי המבחנים יום קודם
ואת כל האופרציה הזו הייתי צריך לנהל די לבד. וואלה, מבצע של ימ״מ בקאסבה של שכם יותר קל.
למה?
כי כמעט כל הכיתה היתה עם אבחונים. כל אחד הגיע עם אבחון לבית הספר, הגיש אותו ליועצת וקיבל התאמה להיבחנות.
יש תלמידים שהגיע להם הארכת זמן – אז הם קיבלו תוספת זמן להיבחנות בכתב. זה אומר שהייתי צריך לדאוג שהשיעור הבא אחרי לא יתקיים. כיף למי שגמר את המבחן מוקדם 🙂
יש תלמידים שהגיע להם הקראת שאלון בע״פ. זה אומר שהייתי צריך לארגן כיתה נפרדת, לדאוג למורה שיכניס אותם אחד אחד ויקריא לכל אחד את השאלון שלו.
יש תלמידים שהיו זכאים להיבחנות בע״פ, זה אומר שהתלמיד מגיע למורה ששואל אותו את השאלות, התלמיד עונה עליהן בקול והמורה נותן לו ציון במקום. זה אומר שהייתי צריך לארגן מורה קולגה, מתחום התוכן שלי, שמכיר את חומר הלמידה. וכמובן להכין לו את השאלון והתשובון עם ניקוד ברור לכל שאלה.
יש תלמידים שהיו זכאים לשיכתוב (אתם חושבים שאתם יודעים מה זה, אבל אתם לא ממש יודעים. מה שבטוח זה שמדובר בעוד כיתה ועוד בוחן).
יש תלמידים שהיו זכאים ל״שיעתוק״ (אני אפילו לו מנסה להסביר לכם מה ההבדל בין זה ובין הסעיף הקודם. כן. זה עוד כיתה ועוד בוחן).
המבחן היה צריך לכלול בחירה מסוימת, ניקוד ברור לכל סעיף.
אני יכול להמשיך, אבל הבנתם…
ולמה כל הטררם הזה?
למערכת החינוך באותן השנים חדרה ההבנה שלא כל התלמידים לומדים באותו אופן. תיאוריית ״האינטליגנציות המרובות״ של הארווד גארדנר שפורסמה כעשור קודם, בישרה לעולם את מה שחז”ל ניסחו כבר אלפי שנים קודם:
״כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות״.
שזה אומר שלכל ילד יש כישורי אינטליגנציה שונים. לא כולם עשויים מאותם מרכיבים וצריך ״להנגיש״ ולהתאים את צורת הבחינה לכל ילד.
האמת היא שזה נכון.
הגישה הזו הביאה איתה הרבה ברכה לעולם וגם למערכת החינוך. ילדים שהיו פעם נתפסים ״כטעוני טיפוח״, ״מופרעים״, ״לא ממושמעים״, וגם לא נעים להגיד ״מפגרים״ – היום מאובחנים כילדים עם לקויות למידה, קשב וריכוז וכישורי אינטליגנציה שונים. והם זכאים ללמוד ולהיבחן באופן שמתאים למבנה שלהם.
אבל המערכת לא ממש הסתגלה לזה מהרבה בחינות אחרות. והאופרציה הבלתי אפשרית של העברת מבחן בתנ״ך לכיתת תיכון מעידה על כך.
גם יזמים לא עשויים באותו אופן.
גם ליזמים ובעלי עסקים יש ״אינטליגנציות מרובות״ ואחד הדברים החשובים הוא לדעת לזהות איזה סוג אינטליגנציה, כישרונות (וגם לקויות) יש לכל יזם. ולהתאים לו את דרך הפעולה הרלוונטית לו.
אז איך תדע איזה סוג יזם אתה? – בפוסט הבא נספר לך!
