היי
אני מקווה שמצאת את ״יעד אוורסט בביזנס״ שלך
אם לא הספקת לקרוא את הפוסט הקודם – תקרא אותו
יעד האוורסט שלך יכול להיות מכל מיני סוגים:
-
יעד ביזנס מטורףֿ
-
יעד אישי התפתחותי עוצר נשימה
-
יעד רוחני נישא ונשגב
-
או כל תחום אחר שבחרת להגיע להכי טוב שלך
נשאלת השאלה
איך עושים את זה לעזאזל?!
איך מטפסים על ההר הגבוה בעולם? איך כובשים את הפסגות שחולמים עליהם כל החיים?!
איך עושים את זה?!
אני לא מומחה לטיפוס הרים. אני יכול להבין את ההתרגשות, את הכמיהה את המאמץ ואת הדרייב המטורף לשבור שיאים אישיים. אבל אני לא בקיא בכלל בטכניקות ובשיטות ההעפלה.
אבל בשבת האחרונה, למדתי משהו מעניין על עולמם של מטפסי ההרים, מתוך הספר של רובין שארמה ״מי יבכה כשתמות?״ (ספר נחמד באופן כללי, אם כי קצת מאכזב בפשטנות שלו.)
רובין שארמה שהתפרסם בזכות ספרו רב המכר, הנזיר שמכר את הפרארי, מתאר שם איך מטפסי הרים כובשים את הפסגות הכי גבוהות בעולם
וכה סיפר רובין בספרו
הם מגיעים להר המיועד ומכינים לרגליו מחנה בסיס. מחנה הבסיס הוא המחנה הכי מאובזר, מושקע ומפנק שהם מקימים. הוא מצויד בכל הציוד הנדרש כדי לאושש את המטפסים מההתמודדות עם העליה, הטיפוס והמאמץ הקשים העומדים בפניהם. יש שם ציוד רפואי, עזרה פרה-רפואית, תנאים טובים לשינה, מקלחת, ומתקנים לפנאי והפוגה.
ממחנה הבסיס הם יוצאים ומטפסים עד היעד הראשון הממוקם בערך ברבע הגובה. שם הם חונים במחנה ארעי זמני, על מנת להתרגל לגובה, למאמץ ולשגרת הטיפוס. אחרי זמן מסויים שהם שוהים שם, הם יורדים בחזרה למחנה הבסיס. מתאוששים שם ומתכוננים להעפלה השניה
בהעפלה השניה, הם מטפסים עד חצי גובה ההר, וחונים גם שם במחנה ארעי ושוב יורדים למחנה הבסיס, מתאוששים מתארגנים ומתוכננים להעפלה השלישית.
בפעם השלישית, שוב אותו נוהל. טיפוס על שלושת רבעי הגובה, הקמת מחנה זמני, שהייה זמנית שם הפעם ליותר זמן, על מנת להתרגל לאוויר שנהיה דליל מאוד ולהתרגל למעבר בין רמות דלילות חמצן הולך ומתמעט באופן קיצוני כשמגיעים לאזורי ה5000 מ׳ ומעלה
ומה עכשיו?
גם לך בא לצעוק להם: יאללה עוד מאמץ קטן ואתם למעלה קומו ותכבשו את הפסגה כבר!
(לרגע אני מקבל פלאשבק של המ״כ השנוא עלי מהטירונות..)
אז זהו
ֿשהם לא עושים את זה,
למרות שהם כבר קרובים מאוד לפסגה הם עושים את הדבר הלא יאמן ויורדים בחזרה כל הדרך למטה, עד מחנה הבסיסי על מנת להכין את עצמם לעליה האחרונה והסופית
רק בפעם הרביעית הם עולים את ההר לכל גובהו ונעצרים לחניות קצרות יותר עד שהם מגיעים לפסגה
שתי תובנות למדתי מהמשל הזה:
התובנה הראשונה: הסוד שמאפשר להם את ההעפלה הסופית הוא הקמת מחנה בסיס חזק ואיכותי בתחתית ההר וחזרה אליו כל פעם לפני המאמץ הבא.
התובנה השניה: מתייחסת לזה שמחלקים את הטיפוס לכמה שלבים ובכל שיא ביניים כזה, יורדים בחזרה למטה, לא ממשיכים למעלה. זו תובנה אדירה. המשמעות שלה שצריך להתרגל לכבוש שיאי ביניים אבל גם לדעת לרדת מהם בחזרה.
למה?
כי כל שיא מעצם הגדרתו הוא זמני. אחריו בהכרח יש ירידה, אז במקום ״לחטוף״ אותה ולהידרדר שוב ושוב להכיל אותה בתוך מהלך העליה!
לרדת ולעלות,
לרדת ולעלות יותר גבוה עוד פעם
לרדת ולעלות עוד יותר גבוה פעם נוספת
לרדת שוב
ורק אז לטפס את כל הדרך עד לכיבוש הפסגה של החיים
יפה אה?!
מה התובנה שלך?
מנו
