אני די בטוח שלא שמעת את השם יעקב גדיש. ואם כן שמעת אותו באיזה הקשר, אתה בטח לא ממש זוכר אותו.
אוקייי
זה קצת עתיק (וגם מגזרי משהו), אבל שווה לשמוע..
ילדים לפתוח מחברות היום לומדים על קיבוץ!
ובכן
יעקב גדיש, או יענקלה כפי שכונה בקיבוצו, קבוצת יבנה, היה ״מישקיסט״ הכי חזק בתנועת הקיבוץ הדתי מסוף שנות השמונים ועד פטירתו ב- 2005.
מה זה ״מישקיסט״?
לפני שאסביר את המושג, בואו נזכור שקיבוץ הוא יצירה ישראלית מקורית שמשלבת פרט וכלל, והיא תערבות של עסק, קהילה, יישוב וחברה.
הנהגת הקיבוץ התחלקה לשני סוגי מנהלים ומנהיגים. סוג אחד הוא ״החברתיים״ – אלו שהובילו את הצד החברתי והקהילתי של הקיבוץ. הם היו מזכירי פנים, מרכזי וועדות החברים, ראשי אסיפת הקיבוץ ועוד. תפקידם היה להוביל את ההסכמות בין חברי הקיבוץ וללכד את חברי הקיבוץ להתגייס לרעיון המכונן של האידיאולוגיה הקיבוצית.
״מכל אחד כפי יכולתו וכל אחד לפי צרכיו״.
רבים מהחברתיים הגיעו לפעילות הזו מתחומי החינוך, הקהילה, והחברה והם התעסקו בבניין החוסן הקהילתי והחברתי של הקיבוץ.
מולם היו ״המישקיסטים״. המישקיסטים היו אנשי המשק, הכלכלה והעסקים של הקיבוץ. הם התעסקו בפיתוח ענפי הקיבוץ, פיתוח הכלכלה וצבירת ההון של הקיבוץ.
קל כבר עכשיו להבין שמעצם החלוקה הזו, כבר קיים המתח בין ״החברתיים״ לבין ״המשקיסטים״ בכל מה שקשור לחלוקת משאבי הקיבוץ.
החברתיים יעדיפו מן הסתם להשקיע בפיתוח רווחת החברים, בפעילויות של חיזוק אידיאולוגיה ושייכות חברתית. במילים אחרות, הם ״מבזבזים את הכסף״. לעומתם ״משקיסטים״ ירצו להשקיע את העודפים וההון של הקיבוץ בפיתוח אמצעי ייצור, חיסכון וכדומה..
ואכן אין קיבוץ שלא עובר את הוויכוחים האלו בין מנהליו. ולא פעם ולא פעמיים התחוללו משברים גדולים במתח המובנה הזה.
בשנות השמונים של המאה העשרים, התחוללה אחת הסופות הכלכליות-חברתיות הגדולות במדינה. הוא כונה ״משבר הקיבוצים״. בעקבות המשבר הזה נכנסו מאות קיבוצים למצב של סכנה לפשיטת רגל וחדלות פירעון.
לא היה מדובר בדבר זניח, כי התנועה הקיבוצית החזיקה את רוב שטחי החקלאות ובאותה התקופה, לפני עידן ההייטק, זה היה אחוז נכבד מהתל״ג.
המשבר היה קשה ביותר והוביל לגל עזיבות המוני ברבים מהקיבוצים, והתנועה כולה היתה בסיחרור גדול. בעקבות התערבות המדינה נוצר באותן השנים הסדר הקיבוצים שפרש את החובות של הקיבוצים לאורך שנים קדימה ואיפשר להם לצאת מהברוך הגדול.
אבל לא כל הקיבוצים נפגעו מהמשבר ההוא.
קיבוצי הקיבוץ הדתי לא נפגעו מכך ולא נכנסו מראש לסחרחורת הכלכלית שרבים מהקיבוצים נכנסו אליה. והיו אף כמה קיבוצים שהציגו תוצאות כלכליות וחוסן פיננסי מרשים באותן שנים קשות.
אחד מהם היה קבוצת יבנה.
קבוצת יבנה שוכנת ליד העיר יבנה, בין צומת כנות לאשדוד. לא רחוק מהעיר רחובות. היא הוקמה על ידי גרעין בני עקיבא של יוצאי גרמניה בשנות השלושים והפכה לקיבוץ רב דורי, מאוד מבוסס, במשך השנים.
יענקלה גדיש היה אחד המישקיסטים הכי חזקים שצמחו ופעלו בה.
הוא התבלט ככלכלן מחונן ובשנות השמונים מונה להיות ראש אגף התקציבים במשרד האוצר. התפקיד הכי חזק במשרד האוצר של אותם הזמנים.
על רקע המשברים הכלכליים של אותם הזמנים, קבוצת יבנה בלטה בחוסן כלכלי ופיננסי יוצא מן הכלל. מה שגרם לרבים להתעניין ולהבין מה הסוד מאחורי הניהול הכלכלי המוצלח הזה.
היה קל להצביע על יענקלה גדיש ולייחס לו את ההצלחות הלא מובנות מאליהן.
כשהייתי מרכז משק צעיר של קיבוצי, יצא לי להיפגש עם יענקלה כמה פעמים ולשמוע את הגיגיו ומשנתו.
יענקלה היה אדם צנוע, בעל לשון חדה וחוש הומור חריף במיוחד. תמיד טיבל את רעיונותיו בסיפורים מרתקים שגרמו לפרצי צחוק עזים בקרב השומעים.
באחד הכינוסים הוא סיפר לנו שיום אחד הגיעו למשרדו בקיבוץ משלחת של וועדת השקעות של גוף פיננסי גדול. הוועדה ביקשה להבין מה הסוד מאחורי מדיניות ההשקעות של קבוצות יבנה שהובילה אותו להיות אחד הקיבוצים העשירים במדינה, בתקופות כלכליות הכי קשות שפקדו את המשק הישראלי ואת התנועה הקיבוצית.
יענקלה חייך אליהם ואמר להם:
אתם בטח חושבים שיש לי נוסחת קסמים לפיה אני מחליט במה להשקיע. ואתם מחפשים את התשובה כאן על השולחן שלי. אבל האמת היא שהתשובה נמצאת בקצה החדר…
האנשים המכובדים, הסתכלו בתמיהה האחד על השני, מחפשים את הפאנץ’ בחוסר הצלחה.
איפה נמצאת התשובה?! – הם שאלו שוב.
היא נמצאת שם בקצה החדר, אמר להם יענקלה והצביע לכיוון
סל האשפה…
הכלכלנים החשובים זעו ונעו באי נוחות, אף אחד לא ציפה לתשובה סתומה ולא ממש ״כלכלית״.
ואז יענקלה הסביר:
יותר חשוב לדעת אילו הצעות עסקיות ו״הזדמנויות השקעה״ לדחות ולזרוק לסל האשפה.
הרבה יותר ממה שקיבלתי החלטות טובות על השקעות נכונות, קיבלתי החלטות קשות לדחות ״הצעות מפתות״, ״הזדמנויות של פעם בדור״, ״השקעה מבטיחה ובטוחה ב100%״. ועוד ועוד הצעות כלכליות פתייניות שנראו מאוד משכנעות.
זה לא היה מקובל אז, הוא המשיך. רבים מחברי מרכזי המשק בתנועה הקיבוצית, ראו בי שמרן, לא מעודכן, עתיק ולא זורם עם הזרם. הם עטו בשנות השבעים על הלוואות זולות מהבנקים והשקיעו בחברות ונכסים מכל הבא ליד.
אני שמרתי כל הזמן על קו השקעה מאוד מאוד סולידי, שהעדיף להסתפק בפחות הבטחות באוויר ולהיצמד לעקרונות הכלכליים הבסיסיים. כתוצאה מכך זרקתי לסל האשפה, כאן במשרד שלי, הרבה הצעות כאלו.
לימים התברר שהיצמדות לעקרונות האלו הצילו את קיבוצי ואת קיבוצי הקיבוץ הדתי מהמשברים הגדולים שפקדו את התנועה הקיבוצית.
סל האשפה גרם לנו להתבסס כלכלית ולהתעשר.
ולמה אני מספר לך את הסיפור הזה השבוע?
שים עין על הפוסט הבא
