תפרקו את הריו! – שאג עלינו סמל המחלקה.
התבוננו בו כלא מאמינים שהמילים יצאו מפיו. היינו חבורת טירונים מיוזעים בבא״ח גבעתי ביום לוהט שרגע לפני כן העמיסה את הריו ב110 קיטבגים, נשקים מחלקתיים, ג׳ריקנים, מכשירי קשר וארגזי תחמושת.
הריו המדובר, היה השם של משאית צבאית גדולה, שהחלק האחורי שלה מחופה בברזנט עבה. זאת היתה משאית שטח אימתנית שיכלה לנסוע בחולות בנגב, לעלות על בולדרים בגולן ולהגיע לגבעות שכוחות אל עם הציוד הצבאי שעליה.
אנחנו מתבוננים בסמל המחלקה ולא מבינים!
הרי הרגע העמסנו את הריו הזו, מה פתאום לפרוק את הציוד שלה?!
הסמל רואה אותנו ולצעוק שוב בלי לרחם: ״לפרק את הריו תוך 3 דקות!!! הריו הזה מיועד לנסוע למקום אחר…”.
תחושת תסכול עזה מתחילה להציף אותי ואני מזהה שגם את חברי.
זו לא העבודה שסיימנו זה עתה, מאמץ חסר תכלית. זה מילא…
זו העובדה שזה היה הריו השני שהעמסנו ופרקנו תוך שעתיים!! כי מסתבר שמישהו מהמפקדים לא ממש הבין לאן הריו הזה נוסע ולאן הריו האחר נוסע. ואנחנו אלה שמשלמים את המחיר…
התסכול גואה ומתחשק לי לקחת איזה ארגז ציוד ולהעיף על סמל המחלקה שאני שונא באותו רגע כמו שלא שנאתי אף בן אדם..
אבל אז מישהו זורק את הסלוגן המנחם מאיזה פינה.
״יאללה חבר׳ה לא נורא!! פז״מ דופק!!! ועוד לא נולד מי שיעצור את הזמן…״
התעשתתי, הבנתי שאין מה לשנוא את סמל המחלקה. וככה זה בצבא. והנה אני מעביר עוד שעה בהעמסה ופריקה חסרת תכלית… בסוף הריו המועמס יסע לאן שהוא.
הביטוי הזה הפך להיות הביטוי שהשתמשנו בו לאורך השירות. בכל פעם שרצינו לציין בינינו שיש פעולה חסרת תכלית, מתסכלת, סיזיפית שאתה נאלץ לעשות אותה שוב ושוב בלי לראות את פירותיה.
״תעמיס את ריו״ אמרנו כל פעם שרצינו לבטא את זה 🙂
לפני שבועיים העלתי את הסרטון הזה
שמזכיר לי מאוד את התחושה הזו.
המירוץ אחרי הלידים כל חודש של יזמים ובעלי עסקים שלא יודעים מאיפה יבוא הלקוח הבא, הזכירו לי בשבוע החולף של הרגשת התסכול הזו… שיזמים עושים מאמצים חוזרים ונשנים כל חודש מחדש כדי להשיג לקוחות חדשים לעסק.
זה מתיש ולא פעם יש תחושה
שמעמיסים את הריו
פורקים את הריו
מעמיסים ריו אחר
שוב פורקים את הריו האחר
ומעמיסים את הריו הראשון…
לא נגמר הדבר הזה!
בניוזלטרים השבוע אסביר מה בכל זאת לעשות כדי לשנות את המצב הזה ולהימנע מתחושת התסכול הזו, שיכולה לכלות את ימינו וחיינו כיזמים.
אז תפתחו מחברות! הולכים ללמוד
