אני תולה עיני ילד באבי בציפייה לשבת איתו, לתת לו לחבק אותי ולספר לי סיפורים מרתקים ומעניינים. ואבא שלי לא מאכזב אותי. הוא מתפנה אלי, מוצא את הזמן ומספר לי סיפורים. כך היה בילדותי.
תמיד ידעתי שברגע שנהיה ביחד יהיה לי מעניין. הוא סיפר לי כל מיני סיפורים: על ילדותו, על ממציאים מפורסמים, אירועים היסטוריים ואפילו סיפר לי על מלחמת יום הכיפורים כשהיינו בשליחות בברזיל, עת פרצה המלחמה ואנחנו רחוקים מאוד מהארץ.
כשהייתי בן חמש, הייתה לנו מסורת נחמדה. אחרי סעודת שבת בצהריים אבא שלי היה הולך לנמנם על הספה בחדר. הייתי מגיע אליו, נכנס אליו מתחת לשמיכה ומתכרבל איתו. חמימות נעימה של קרבה וחום שבין הורה לילד הייתה פושטת בי ואבא היה מספר לי את סיפור פרשת השבוע.
אלו היו שבתות חורף. הגשם היה מתופף על התריס, רוחות שרקו בחוץ, אבל היה חמים, נעים ומרתק לשמוע את אבי מספר ומחייה את פרשת השבוע. הדמויות התעוררו והאירועים נהיו חיים ומציאותיים מול עיני. הוא היה מספר ומספר ואני מפליג בדמיוני, רגשותיי מתעוררים, עד שהעייפות הייתה גוברת עליו והוא הפסיק לספר כדי לנמנמם.
ואני, ללא רחמים, הייתי מנדנד אותו וקורא לו בתחינה: ״אבא ספר לי סיפור!! לא גמרת לספר לי!!״.
"אבא ספר לי סיפור" שמעתי את אותו משפט מפי ילדיי, כשהגיעו לגיל המתאים. ובכל פעם שהם אמרו לי את המשפט הזה, נזכרתי איזו חוויה מדהימה זו לשמוע סיפור מאבא. כך נהגתי גם אני עם ילדיי. לספר להם סיפורים.
אבא אולי תכתוב ספר על החיים שלך?
את זה אמרתי לאבא שלי לפני כמה שנים. בדיוק הוצאתי את ספרי הראשון . ועמדתי להוציא את ספרי השני. ועל אף שהפכתי רשמית ל״סופר״, הרגשתי וידעתי שהסיפורים והספרים שלי הם כאין וכאפס לעומת הספר שאבא שלי יכול לכתוב.
"אבא, תכתוב ספר. יש לך סיפור חיים מדהים, יש לך כישרון, יש לך אפילו ידע משובח בעברית ובלשון ומי כמוך מתאים יותר מאשר לכתוב את הספר שלך".
אבי היה חוכך בדעתו ומפטיר כלאחר יד שאולי הסיפור שלו לא כזה מרתק. כי מה הוא סיפורו? הרי הוא היה בסך הכול אחד מתוך מאות אלפי עולים שעלו מצפון אפריקה בשנות החמישים והשישים. לא כזה ביג דיל. יש המון אנשים כמוהו. ומה הוא כבר יכול לחדש?!
הפצרנו בו שוב ושוב, אני ואחי. ביקשנו ממנו להעלות על הכתב את סיפור חייו בלשונו, מתוך זווית הראיה שלו ובסגנונו המיוחד.
אחרי כמה ניסיונות זיהיתי את הנקודה המכריעה שבאמצעותה שכנעתי אותו לבסוף:
"אבא, אולי סיפור חייך לא נראה לך מיוחד כי עלית ממרוקו יחד עם כל הקהילה שלך ממקנס. אבל לנו, לנכדים ולנינים שלך זהו סיפור מיוחד מאוד. זה סיפור על עלייה לארץ, על חבלי קליטה לא קלים וסיפורה של משפחתנו שהתבססה כאן בארץ. כתוב את הסיפור הזה עבורנו!"
לקח לאבי כמה שנים. להשתכנע באופן סופי וזה קרה כששיניתי מעט את ההפצרה והניגו׳ז והפעם אמרתי לו:
"אבא ספר לנו סיפור."
אחרי כמעט שלוש שנים של כתיבה, עריכה, הגהה ועיצוב זה סוף סוף קרה ביום חמישי שעבר. אבא שלי הוציא לאור את ספרו האוטוביוגרפי. סוף סוף הוא סיפר לנו את הסיפור המלא של חייו.
ביום חמישי שעבר התהלכתי מרוגש לאורך כל היום. ציפיתי בכיליון עיניים לאירוע ההשקה המשפחתי שעשינו לו וחיכיתי לקבל את העותק של הספר שלי עם ההקדשה. האירוע אכן היה מרגש מאוד. כל אחד ממשפחות הילדים של הורי (אנחנו חמישה אחים) קרא סיפור קטן מתוך הספר והתחבר אליו באמצעות זיכרון, חוויה ופרשנות משלו. גם הנכדים נטלו חלק פעיל בזה עד שסיימנו בצילומים משפחתיים חגיגיים.
חזרתי הביתה בערב עם הספר של אבי. החזקתי אותו חזק, ליטפתי את הכריכה, דפדפתי מהר בין דפיו. התענגתי על הספר שסוף סוף יצא לאור, בדמיוני, לפני כמה שבועות. ראיתי איך ברגע הזה שאאחוז את הספר בידי לא אוכל להתאפק ואסתער עליו, לא אניח אותו מידי עד שאסיים את הקריאה עד הדף האחרון. הציפייה הייתה כל כך גדולה!
אבל משהו מוזר קורה לי. בעודי מחזיק אותו בידי, אני מזהה רגש פתאומי שלא ציפיתי לו. והדבר הזה גורם לי להסס, להרחיק ממני את הספר ולהתבונן בו מרחוק.
מה קורה לי??
אני מזהה שאני מתקשה להתחיל לפתוח ולקרוא אותו. אני נמנע, אני דוחה את זה ומסרב להתחיל בקריאה שלו. אני מתבונן בעצמי פנימה ואני פתאום רואה את זה:
אני מפחד!
ממה אני מפחד?
הרי ציפיתי ליציאת ספרו האוטוביוגרפי של אבי תקופה ארוכה. אז מה הבעייה. וזה מרגיז ומקומם אותי ומציף בי רגשות אשם. מה יש לי ??? והספר, שהיה מונח לו על השולחן בפינת האוכל שלנו, כאילו מתבונן בי מבויש, מתכנס בכלימתו ולא מבין איזה פגם מצאתי בו?
מה קורה כאן לעזאזל?
ישבתי עם עצמי וניסיתי לעשות סדר במחשבות וברגשות שלי. וכדרכי במצבים כאלה שאלתי את עצמי את השאלה הכי ישירה שיכולה להיות?
ממה אתה מפחד, מנו?
זה לא היה פשוט אבל אחרי התבוננות פנימה, זיהיתי את הפחד. לא יודע אם פסיכולוגים ניסחו את הפחד שלי בשם הספציפי הזה, אבל אני כיניתי אותו ״הפחד מפני השלמת המשימה״.
על השולחן מולי היה מונח ספר אוטוביוגרפי. ספר סיפור חייו של אבי. מה זה אומר בעצם?! שהוא סיים לספר לי סיפורים? שזה כל הסיפור? שלא יהיה לו המשך?!
המחשבה הזו הפחידה אותי ועוררה בי אימה גדולה. לא רציתי לתת לה מקום אז נמנעתי, דחיתי. לא רציתי לפתוח את הספר ולשקוע בקריאתו. כי ברגע שאתחיל, אולי יתחיל גם שעון העצר לתקתק לאחור ולבשר לי שמועד הסיום יגיע, ומה אעשה אז? מי יספר לי עוד סיפור?!
אבא, אני לא רוצה שתפסיק לספר סיפורים! אני רוצה עוד!
הפחד מפני קו הסיום, האימה הזו של סוף המשחק. זה מה שקרה לי בשבוע שעבר. זה מה שגיליתי בתוכי. נמנעתי מלהתחיל לקרוא את הספר הזה שכל כך ציפיתי לו – כי פשוט לא רציתי לחוות את רגע הסיום הזה. לא רציתי להתמודד עם המקום הזה שהסיפור נגמר.
אבל לא נשארתי שם. לא להגזים. הסקרנות האדירה גברה ומשכה אותי לשמוע ולקרוא את הספר הזה. פיניתי לי זמן בשבת וישבתי לקרוא אותו.
התענגתי.
התענגתי על האופן שבו אבי מתאר ביד אמן, את ילדותו במרוקו לפני 83 שנים. את הזיכרון שלו והיכולת שלו לדייק בפרטים, להוסיף ולקשט את הטקסט עם משלים, פסוקים ומדרשים בשפה עברית עשירה, מעין שפה "עגנונית" שכזו. נהניתי וצחקתי מהלצות קטנות, מפתגמים בערבית מרוקאית והופתעתי מאוד לקרוא על סיפורים ואירועים שמעולם לא שמעתי כמותם. אבי שילב בספר תמונות מדהימות ממחברת המדעים שלו מבית הספר באליאנס. במחברות האלה הוא העתיק ציורים ותרשימים שונים במקצועות הגיאוגרפיה והמדעים בכתב היד שלו. ציורים שהוא צייר כילד בבית ספר יסודי ודייק בהם בפרטי פרטים באופן מעורר השתאות! אבא שלי הצליח לקחת אותי בזמן ו״להרים מסך״ מעל אירועים ושאלות שתמיד שאלתי על חייו ועל השתלשלות משפחתנו.
תוך כדי הקריאה הבנתי וידעתי דבר אחד: הסיפור הזה לא נגמר! להיפך. הספר הזה יכול וצריך להגיע לעוד הרבה אנשים. אנשים שלא מכירים את אבא שלי, אבל מכירים את הקושי לעזוב מקום, את הייסורים בקליטה במקום חדש. את תחושת הזרות והניכור שאנחנו מתמודדים איתה בפרקים שונים של חיינו. את הצורך לפעול ולצאת, לאלתר, להסתמך על תושייה חזקה כדי לצאת ולהבקיע דרך חדשה. אנשים שרוצים ללמוד על הקשיים בהקמת משפחה, על אובדן של אח בשירות צבאי, על משברים בפרנסה ועל מאמצים אדירים לבנות חיים חדשים מול מנגנוני ממסד ביורוקרטי שממש לא רוצים ש"תצליח מידי".
אבא שלי מספר ביד אומן את סיפורם של האנשים הרגילים שחיים חיים בלתי רגילים והם לא יודעים את זה בכלל. כי יש בהם את היושר, הצניעות, הפשטות ועשיית הטוב באשר הוא, בלי רוח וצלצולים.
האם זה לא החיים של כולנו בעצם?
אז היום אני רוצה להזמין אתכם לפתוח את הספר הזה ולרגע אחד לזהות את עצמכם בין משעולי הסמטאות הצרים של כפר מרוקאי בהרי האטלס, לעבור משם לעיר מקנס ״ירושלים של מרוקו״, בירת התורה של צפון אפריקה. ללכת עם אבי וללמוד בבית ספר ״אליאנס״ ולהתבונן בהערצה מופלאה במורים הצרפתים המשכילים. לעזוב בית וחיים שלמים במוצאי שבת של פרשת לך לך, כגנבים בלילה, ולהמשיך משם ב״תוך הים״ הסוער לצרפת. ממחנה המעבר במרסי לעלות על האוניה ״נגבה״ לחזות בפלא הזה של הר הכרמל הירוק, שמקבל ברעננות ירוקה את העולים החדשים. לעלות משם על משאית שפורקת משפחה של תשע נפשות במושב נידח על גבול לבנון ובערב ראשון של חנוכה, הערב הראשון שלהם במדינת ישראל הם זוכים להדליק נר ולברך שהחיינו. ואז מתחילים מבראשית ובשנות הצנע מהם מנהלים מלחמת קיום יום יומית, להשיג פרוטות, לצרף אותן אחת לאחת ולקנות בדוחק קורת גג צרה ודולפת בחיפה. ולהמשיך להתקדם להיאבק על כל צעד ושעל בכל החזיתות.
ככה מתחיל סיפור ישראלי.
הסיפור אישי, שמעורר מחשבות ורגשות על החיים שלנו. האנשים הרגילים.
לרכישת הספר כנסו לקישור הבא:
