יום סתיו רגיל כזה בחיפה סוף שנות השבעים. אני ילד בן תשע מתהלך לי בשכונה שלנו בקרית אליהו. שכונת קרית אליהו היתה שכונה של אנשי עמל.
בישראל הצעירה יחסית של אותם זמנים, עוד לא בת שלושים אפילו, נבנו שכונות רכבות שהכילו דירות קטנות וצנועות שאיכלסו משפחות עולים חדשים מכל רחבי העולם.
אני בעצמי הייתי סוג של עולה חדש. כמה חודשים קודם לכך, חזרתי עם הורי משליחות בברזיל. עשיתי באותם ימים מאמצים גדולים למצוא את עצמי בחזרה בחברה של בני גילי.
היה לי מאוד קשה.
הרגשתי מאחור כל הזמן. בני גילי קראו וכתבו שוטף, ואני שדיברתי פורטוגזית יותר משדיברתי עברית במשך כמה שנים, לא הפגנתי את היכולות שלי..
התביישתי בזה. ניסיתי שלא יראו עלי עד כמה ההתמודדות הזו כואבת ורוויה במצבים חברתיים שהרגשתי בהם בחוץ. הרגשתי לא שייך.
וקל קל מאוד לקחת את זה משם לתחושה שאני לא שווה, לא ראוי, לא מספיק טוב. תאמינו לי- לקחתי אף לקחתי את העולם הפנימי שלי לשם
יום סתיו רגיל כזה בחיפה של שנות השבעים ואני מתהלך ברחוב שליד ביתי, מחפש לראות אולי ילדי השכונה ירדו למטה לשחק ואולי אנסה להתקבל ולשחק איתם איזה משחק ילדות. להרגיש קצת שייך, חלק מהחבר׳ה.
פתאום נעצרת על ידי משאית דוד׳ג צבאית.
משאיות כאלו היו עוברות ברחוב שלנו כל הזמן. משאית חומה ענקית, מאחורה בתא המטען העצום יש כיסוי ברזנט צבאי מהודק היטב לדפנות וקולות רמים של חיילים נשמעים מתוכו.
המשאיות האלו תמיד עשו עלי רושם. ותמיד סיקרן אותי: מה עושים החיילים מאחור? מה מתרחש בתא הנהג? איך הוא נראה מבפנים?
המשאית נעצרה על ידי.
דלת המושב שליד הנהג נפתחת וקול קורא לי מתוך תא הנהג: ״מנו בוא הנה, בוא הנה!״.
מה זה? מי קורא לי?
התקרבתי בהיסוס לדלת ואני רואה את דודי, ציון, יושב בספסל הקדמי ליד הנהג מחייך, צוחק אלי וקורא לי: ״מנו בוא, בוא איתי ונעשה טיול קטן יחד״
דודי ציון היה מורה לנהיגה ובוחן בבית ספר לנהיגה צבאי. הבסיס של בית הספר היה סמוך לביתנו והוא היה יוצא עם חיילים לנסיעות לימוד ואימון ברחבי העיר התחתית של חיפה.
דודי ציון מלמד ומכשיר אותם להיות נהגים בצבא.
ידעתי על עיסוקו. מדי פעם פגשתי אותו אצל סבא וסבתא שלי, שגרו סמוך אלינו בשכונה, על מדים, עם שעון רס״ר על פרק ידו עם סמל צה״ל ומבהיק על רקע אדום.
התגאיתי בדוד שלי ״המפקד״.
והנה פתאום יום אחד הוא נעצר לידי עם משאית דוד׳ג עצומה וקורא לי להצטרף אליו לנסיעה. התקרבתי לדלת כלא מאמין. ציון דודי ניפנף לי מצידו של הנהג ואמר לי ״נו מנו בוא קדימה!״.
עמדתי מהסס, מתבייש. ובעיקר מופתע ובהלם מההזמנה הלא צפויה.
דודי ציון, לא היסס, התקדם לכיוון הדלת הושיט לי את שתי ידיו והניף אותי באחת מהמדרכה, לתא הנהג.
ריח של מושבי העור, ושמן מכונות צבאי קידם אותי. תא הנהג היה ספסל ארוך מקצה לקצה.
על קצה אחד ישב חייל בן תשע עשרה נבוך קצת מהמעמד, לא מעיז לצייץ. ולידו בקצה השני, דודי ציון, מורה הנהיגה הסמכותי, רגליוק קרובות לדוושות הגז והבלם שלו.
באמצע הספסל היה מקום לשבת אז מיקמו אותי בתווך בין דודי לבין החייל המתלמד שנראה מופתע לא פחות ממני.
דודי, הסתכל על הנהג הצעיר, ואמר לו: ״עכשיו תנהג יפה וטוב, זה האחיין שלי והוא מסתכל עליך, אם תעשה טעויות הוא יחליף אותך! אני ברור?!״
הנהג הצעיר, לא הבין מה קורה וגם אני. לדודי היה חוש הומור וכישרון שהבדיחות והדחקות היו יוצאות מפיו בשיא הרצינות והסמכות, למרות שתוכנם היה מופרך והומוריסטי.
הם היו מותירים את השומע מהסס ולא סגור על עצמו האם להקשיב לטון הסמכותי או להאמין לתוכן הלא מציאותי והמצחיק.
אבל לי באותו מעמד, זה היה הרבה יותר מזה.
מצאתי את עצמי בתא הנהג! מצאתי את עצמי יושב באמצע הספסל במקום ה-כ-י חשוב.
במושב מימיני דודי הנערץ ומשמאלי נהג צעיר, שלרגע דמיוני אחד, הייתי נהג יותר טוב ממנו!
היום זה לא היה עובר… לעצור ולהעלות ילד בן תשע למשאית צבאית באמצע שיעור נהיגה? בלי להודיע להורים? בלי ביטוח? נגד הנהלים? היום זה לא היה עובר. אבל היה לי מזל גדול שבשנות השבעים, היו קצת פחות חוקים ונהלים – כי לי זה קרה בדיוק בזמן.
הרגשתי לרגע שדוד שלי קיצר לי את הדרך. הוא הניף אותי פנימה לתוך תא הנהג, הוא ראה אותי, הוא החשיב אותי ונתן לי תחושה של ביטחון ויכולת. זה היה נעים ומגדיל כאחת.
הסתובבנו ככה כמה דקות ברחבי השכונה, ציון דודי נותן את הוראותיו ותיקוניו לנהג ושולח אלי כל הזמן חיוכים, מספר לי בדיחות ומדי פעם ״נוזף״ בנהג להתרכז בנהיגה כי האחיין שלו “משגיח ורואה הכל..”.
אני חושב שבחיי נסעתי ונהגתי כבר מאות אלפי קילומטרים. אבל את הנסיעה הזו אני זוכר כמו אתמול.
היא היתה אחת הפעמים הנדירות בחיי, שההנפה המהירה הזו מהמדרכה לתא נהג של משאית דוד׳ג צבאית, היתה אחד הרגעים ששינו לי את החיים.
אני זוכר כמו אתמול, שדודי כיוון את המשאית אחרי שעשינו סיבוב נאה, למרכז השכונה, למקום שבו התגודדו חבורת הילדים ששיחקה בכדור, והקפיד לעצור את המשאית הדוד׳ג האדירה לידם ולהוריד אותי מול עיניהם הפעורות מרוב השתאות.
מצאתי את עצמי תוך שניות, מוקף בחבורת הילדים של השכונה וכולם שואלים אותי בתמיהה וקנאה לא מוסתרת: מה פתאום נסעת על המשאית הזו? איך הגעת אליה??
פתאום לא הייתי הילד החדש הזה שמחפש נואשות את מקומו. לרגע קסום אחד דילגתי מלהיות הילד הזה שמרגיש שהוא כל הזמן מאחור, לילד הזה ש״מקדימה״.
פתאום הפכתי להיות הילד הזה שהוציא לכל ילדי השכונה את העיניים וירד ברוב חשיבות מנסיעה במשאית צבאית ״שווה״.
כנראה שאז היתה גם בפעם הראשונה שהחלטתי אינסטינקטיבית ליישם את מה שלמדתי מדודי וולהגיד להם כבדרך אגב, בטון ממש ריציני:
״אהה, זה דוד שלי ציון, מורה לנהיגה של חיילים. סתם עבר כאן ורצה שאני אחליף נהג לא ממש מוצלח….״
והחברים שלי, גם הם, התבלבלו ולא ידעו אם אני צוחק, עובד עליהם, או שזה באמת!?…
דודי ציון האהוב, נפטר והלך לעולמו השבת. הוא הותיר לי המון זכרונות, כולם מתובלים בטוב הלב שלו, בהומור שלו ובהמון גאווה שהוא היה גאה בי.
האחיין שלו. במשך השנים, תמיד שנפגשתי איתו, זכרתי והזכרתי לו לא אחת את הנסיעה המופלאה ההיא.
להיות ילד בשנות השבעים בחיפה של אותם ימים, זה בעיקר לשמוע ולהבין מהמבוגרים שסביבך שאתה “צריך לחכות שתגדל”.
המבוגרים של אותו דור, ראו בילדות שלב שצריך לעבור אותו איכשהו כמה שיותר מהר כדי להיות ״מבוגר״ ״אחראי״ ו״תורם״. לא מתוך כוונה רעה.
זה פשוט היה הלך המחשבה של הדור הזה.
היום החשיבה החינוכית וההתפתחות היא אחרת.
אבל אז? מי חשב ככה?
דודי, המחיש לי כמה חשוב המבט הזה שרואה בילד מישהו חשוב. מישהו שיכול לשבת ליד הנהג, מישהו שיושב מקדימה ולרגע אחד להיות האדם הזה שיכול להחליף את הנהג ה”לא מיומן..”. הפנטזיה המופרכות הזו, היתה כל מה שהייתי צריך באותם הימים כדי לעשות את הקפיצה שלי קדימה ולעבור להיות בצד של ״השווים״.
דודי הלך לעולמו לפני מספר שבועות, הוא הותיר אחריו את רעייתו המסורה, שולה, ושבט מפואר של ממשיכים. בנות, חתנים, נכדים ואפילו נינים זכה לראות בחייו. אתמול, בשבעה שמעתי את אותם הסיפורים מהם. כולם היו חשובים בעיניו. כל ילד כל נכד זכה ממנו להכרה הזו, לראיה המגדילה הזו.
נוח בשלום על משכבך דודי.
אתה אולי חשבת שהיית מורה לנהיגה בדוד׳ג צבאית עמוסת חיילים צעירים מתא מטען מחופה בברזנט חום אטום, אבל עבורי היית ותישאר לעד מורה לנהיגה של החיים, ולמורה דרך על איך לנהוג עם ילדים חדשים.