“אני יודע ואני יכול לבד!!!” ככה צעקתי על אבא שלי כשהייתי ילד בן 7 בערך.
המקום: אי נופש קטן ליד ריו ד׳זנירו בשם פקטה. השנה: 1973
ואתם שואלים: איך הגעת לשם?
אז סיפורנו מתחיל אי שם בסוף גן החובה, הורי שהיו מורים במקצועם, קיבלו הצעה לצאת לשליחות חינוכית ולהיות מורים בבית ספר יהודי בריו דה ז’נרו בברזיל.
כשהם בישרו לי על נסיעתנו הצפויה- בעיקר התבאסתי לחשוב שאפרד מחברי לגן שבדיוק עמדו לעלות לכיתה א׳.
הורי, אנשים טובים ומחנכים דגולים, ניסו לנחם אותי בכל המשפטים הלא נכונים בעליל ושאף ילד לא מקבל אותם:
״יהיו לך חברים חדשים״ – אבל טוב לי עם החברים הקיימים.
״תלמד שפה חדשה, פורטוגזית״ – אבל אין לי מושג מה זו השפה הזו, מה רע בעברית?
״נטוס לשם באווירון״ – טוב, כאן אני מודה קצת הרככתי. מטוסים התחילו לכבוש את דמיוני באותה עת.
באוגוסט 1972 נחתנו בברזיל, התחלתי את צעדי בקליטה בארץ זרה שבעיני הילד שלי היתה גם לא מעט מוזרה. מלא שחומי עור ברחובות, ריחות מוזרים וצבעים ססגוניים מתנפלים עלי מכל מקום ושפה מתנגנת כמו בשטף ומהירות מסחררת.
הורי שראו את קשיי הסתגלות ניסו להקל עלי בכל מיני צורות ואז גיליתי יחד איתם את התגלית הכי כיפית שזכורה לי מאותו הזמן:
חופש כל יום ראשון!!!
בברזיל כמו בהרבה ארצות במערב, יום ראשון הוא יום מנוחה. בתי ספר שובתים, אנשים לא יוצאים לעבודה ומקומות בילוי ופנאי פתוחים. ומה משפחה ישראלית טובה עושה בימים אלו?
כמובן מנצלת את ההזדמנות כדי לטייל. ככה מצאתי את עצמי יחד עם משפחתי כמעט כל יום ראשון יוצא לטייל במקומות שונים ברחבי ריו דה-ז’נרו.
מבין כל האטרקציות שהיינו בהם, אהבתי במיוחד להגיע לאי נופש קטן ליד ריו בשם פקטה. זהו אי טרופי אקזוטי, כזה שראיתי עד אותו זמן רק בזו׳רנאלים, זרוע סביבו בחופים משגעים והתנועה עליו מותרת רק באופניים, או סוסים. רכבים לא נעים שם על הדרכים.
מי שכף רגלו דורכת שם ורוצה להתנייד, חייב לשכור אופניים. כך בכל שביל, בכל כביש אתה פגוש אופנים בשלל סוגים: אופני ספורט נוצצים, מרכבת אופניים כזו של ארבעה מושבים, אופניים עם שני מושבים ועוד וריאציות מטריפות וגם משעשעות. אווירת הנופש והרוגע שורה בכל מקום וכולם מדוושים להם להנאתם, בקלילות, בחן ובשלווה נטולת מאמץ.
אבי ניגש לשכור לנו אופניים. בעודו עומד מול המוכר ופונה אליו עם בקשתו, משכתי בידו וביקשתי ממנו שישכור לי גם זוג אופניים לבד משלי.
״אבל מנו, אתה לא יודע לרכב״ הוא ציין בפני את העובדה הכואבת והנכונה.
״לא נורא, זה נראה קל, אני אלמד מהר״ – עניתי בביטחון שרק ילד שתמימותו עולה על טיפשותו יכול להגיד.
אבי ניסה להסביר לי במתינותו שאם אני עוד לא יודע לרכב על זוג אופניים, לא אצליח ״במכה ראשונה״ כי נדרש זמן ללמוד ולתרגל ואני ודאי לא אצליח להנות מהרכיבה.
״אבל אני יכול לבד!!!״ התפרצתי בזעם.
אבי התבוננן בי בשתיקה והבין כנראה שמה שאני לא אקלוט בשכל ועל סמך ניסיון חיים של אחרים – אאלץ ללמוד על בשרי. הוא שכר זוג אופניים כפי מידתי והלך איתי יחד למוכר שמסר לי אותם בפתח החנות.
עליתי עליהם, ניסיתי לדווש פעם פעמיים ונפלתי. חשקתי שפתיים בלעתי את עלבוני, עליתי שוב ושוב התרסקתי. בפעם השניה כבר הרגל הסתבכה בדוושה ונפצעתי. כאן כבר הרגשתי שאני לא יכול יותר ופרצתי בבכי.
אבי הסתכל עלי בעודי עושה את ניסיונותי הנואשים ולא אמר מילה. מבטו ושתיקתו הכי הכאיבו לי. נאלצתי להודות ביני לבין עצמי שהוא צדק ואני טעיתי
״אני לא יכול לבד!״
כדרכם של חוויות ילדות מעצבות החוויה הזו נחרטה בי עמוק מאוד.
כמה שהיזם יהיה מוכשר, בסוף הוא לא יודע הכל. ובסוף תהיה לו מגבלת זמן שהוא יעמוד מולה גם אם הוא יהיה האדם הכי יעיל עלי אדמות.
לכן בשלב כלשהו היזם מגלה שהוא צריך אנשי צוות.
ביזנס לא עושים לבד - אתה צריך מנטור
בגיל שבע, בפקטה, לא הייתי בשל לכך. אבל במרוצת הזמן למדתי שהכי משתלם וכדאי ללמוד ממי שיודע ועשה את הדרך בעצמו.
יש לא פעם זמנים וקשיים בעסק שמחייבים ניסוי וטעיה. והדרך הכי טובה להצמיח ביזנס מהר היא על ידי מנטור עסקי.
בשלב מסויים ההכרה הזו מגיעה והיזם מבין את זה. ואם הוא זוכה וחווה חוויה חיובית הוא בדרך כלל יאמץ את זה כדרך חיים בכל שלב התפתחותי לקחת מנטור עסקי.
האירוע הטראומטי שחוויתי באי הקסום ליד ריו דה ז’אנירו, הפך עם הזמן לשם קוד שאבי תיזכר אותי מדי פעם בכל מצב שחשבתי שאני יכול לבד בלי עזרה.
״זוכר את האופניים בפקטה?״ הוא היה זורק לי מדי פעם כשהיה מזהה שעוד פעם אני הולך ליפול באיזה בור ולא להיעזר.
את כאב העלבון, ההשפלה, תחושת הכישלון לא השארתי גלמודים. עם הזמן הפכתי אותם לכח מניע לשיפור ולמידה תמידיים. למדתי שקשה מאוד להיפרד מהתחושה של ״אני רוצה לבד״ וגם, שלפעמים צריך לתת ללקוחות שבאים אלי לעלות בעצמם על ״האופניים שלהם בפקטה״ ולהתרסק.
אבל אחרי ההתרסקות הכואבת והעלבון הצורב – להגיע אליהם וללמד אותם את מה שאני יודע:
להיפרד אחת ולתמיד מתחושת הלבדות ולהתחיל ללמוד לשחק משחק קבוצתי.
אני חוזר להרהר בחוויה הזו כל פעם שאני פוגש בעלי עסקים קטנים שהקימו עסק בעשר אצבעות מאפס. זה יכול להיות בעל בית קפה, מאמנת, קליניקה לטיפול אלטרנטיבי, משווק דיגיטלי וכד’..
הם בדרך כלל מתחילים מאפס. בונים את עצמם צעד צעד ונאלצים להתמודד מתחילת הדרך עם ריבוי משימות אין סופי שתלוי בעשיה שלהם. אין משאבים ואין הצדקה בתחילת הדרך להוציא כסף על עובדים קבועים, פרילנסרים וכד’..
הפריצה העסקית בדרך כלל נעשית כשהיזם יוצא לדרכו לבד. אבל כשהיזם מצליח הוא מגלה. שכדי להתקדם באמת הוא חייב לצאת מהלבד הזה. וזה לא תמיד קל. במשך השנים שאני מלווה בעלי עסקים אימצתי את המטרה שאני חוזר בפני היזמים שוב ושוב:
ביזנס לא עושים לבד
במהלך השנים חידדתי יותר ויותר את המשמעות של הסלוגן הזה.
ביזנס לא עושים לבד – אתה צריך קהילה
רוב היזמים שאני מכיר הם טיפוסים של אנשים. הם ממש ההפך ממועמדים למנזר השתקנים. הם צריכים אנשים כדי לתקשר איתם כדי למצוא הד לרעיונות שלהם ולשאיפות שלהם.
אבל העבודה בעסק לפעמים ממקמת אותם בשירותים אחד על אחד, ובעבודה מול מחשב.
זה לא מספק אותם. לכן יזמים צריכים קהילה, צריכים מרחב להשתייך אליו מבחינה חברתית.
ביזנס לא עושים לבד – אתה צריך צוות
כמה שהיזם יהיה מוכשר, בסוף הוא לא יודע הכל. ובסוף תהיה לו מגבלת זמן שהוא יעמוד מולה גם אם הוא יהיה האדם הכי יעיל עלי אדמות.
לכן בשלב כלשהו היזם מגלה שהוא צריך אנשי צוות.
בתחילת הדרך אלו אנשי צוות שמסייעים לו בניהול ותפעול של משימות פשוטות ורוטיניות. אבל ככל שהעסק מתקדם צריך להכניס צוות חכם יותר, מוכשר יותר שיכול לנהל ולקדם את העסק יחד עם היזם.
ביזנס לא עושים לבד – אתה צריך שותפים
ויש שלב התפתחותי שהיזם מגלה שהדרך הטובה, הנכונה והמהירה שלו להתקדם היא על ידי הכנסת שותף. שותף שמביא איתו ערך אסטרטגי אמיתי ומשלים. ביחד הם יכולים לייצר סינרגיה ולייצר שירות או מוצר טובים יותר.
שותפות עסקית יש לה גם מאפיינים של זוגיות. יש מכנה משותף חזק בדרך כלל, אבל המון אי הסכמות וצורך לגשר על פערים. ולמרות הכל, עדיף להתווכח עם שותף מלהתווכח עם עצמך.
ביזנס לא עושים לבד – אתה צריך מנטור
בגיל שבע, בפקטה, לא הייתי בשל לכך. אבל במרוצת הזמן למדתי שהכי משתלם וכדאי ללמוד ממי שיודע ועשה את הדרך בעצמו.
יש לא פעם זמנים וקשיים בעסק שמחייבים ניסוי וטעיה. והדרך הכי טובה להצמיח ביזנס מהר היא על ידי מנטור עסקי.
בשלב מסויים ההכרה הזו מגיעה והיזם מבין את זה. ואם הוא זוכה וחווה חוויה חיובית הוא בדרך כלל יאמץ את זה כדרך חיים בכל שלב התפתחותי לקחת מנטור עסקי.
האירוע הטראומטי שחוויתי באי הקסום ליד ריו דה ז’אנירו, הפך עם הזמן לשם קוד שאבי תיזכר אותי מדי פעם בכל מצב שחשבתי שאני יכול לבד בלי עזרה.
״זוכר את האופניים בפקטה?״ הוא היה זורק לי מדי פעם כשהיה מזהה שעוד פעם אני הולך ליפול באיזה בור ולא להיעזר.
את כאב העלבון, ההשפלה, תחושת הכישלון לא השארתי גלמודים. עם הזמן הפכתי אותם לכח מניע לשיפור ולמידה תמידיים. למדתי שקשה מאוד להיפרד מהתחושה של ״אני רוצה לבד״ וגם, שלפעמים צריך לתת ללקוחות שבאים אלי לעלות בעצמם על ״האופניים שלהם בפקטה״ ולהתרסק.
אבל אחרי ההתרסקות הכואבת והעלבון הצורב – להגיע אליהם וללמד אותם את מה שאני יודע:
להיפרד אחת ולתמיד מתחושת הלבדות ולהתחיל ללמוד לשחק משחק קבוצתי.
